כמה קשה להיות שמאלני ציוני במדינת ישראל....

אירועי השבועות האחרונים ממחישים לי כמה מאתגרת היא הזהות השמאלנית ציונית בישראל של היום.

אתה יושב ורואה איך מנהיגי המדינה הזאת עושים שטויות. משניאים את ישראל על ארה"ב, מחממים את הגזרה עם עזה, מאפשרים בניה למרות ההקפאה. אתה שומע אותם מתבטאים על כך שירושלים המאוחדת תישאר שלנו לנצח בזמן שהם מתעלמים בצורה בוטה מכל הפלשתינים שכבר גרים שם. אתה שומע את חברי מועצת עיריית ירושלים מדברים על עוד עשרות אלפי יחידות דיור.

אתה צועק. אתה צועק בכל הכוח שלך. פונה לכתבים, הולך להפגנות, מדבר עם כל מי שרק מוכן לשמוע. והם מתעלמים. הם קוראים לך שונא יהודים ובוגד בישראל.

ואז אחרי שעשו את כל הדברים הלא נכונים ואת כל הטעויות הפותחות מלחמה בעולם - זה קורה. המלחמה מתחילה. הטילים נוחתים והאוכלוסייה בסכנה.

ומה יעשה השמאלני הציוני בשעת מלחמה? הוא דואג לאזרחים, הוא לא חושב שמדינת ישראל צריכה למות ולהפסיד במלחמה, הוא רוצה להגן על מדינתו מפני מה שעכשיו הוא איום אמיתי שאין ברירה עכשיו אלא להתגונן ממנו.

וכאן הוא שיא האבסורד. איך אפשר להתמודד עם בעיה אמיתית שמאיימת עלינו, אבל שהבאנו אותה על עצמנו בניגוד לכל פעולה הגיונית? איך אפשר להמשיך ולקחת חלק במאמצי ההגנה על ישראל שצריכים להתקיים כי מישהו שם מאחורה שלא צריך אותנו כשאין מלחמה, זורע את המלחמות האלה ומעודד אותן? איזה חוסר הגיון מהווה את חייו של השמאלני הישראלי המצוי - שרוצה שלום אבל רואה איך יוצרים לו מלחמה ואז מגייסים אותו אליה?

ארצות הברית, סיכום ביניים

כמה מסקנות משלושה ימים ראשונים של ביקור בארצות הברית:

1. הכול בארה"ב גדול כל כך, הם לא מכירים באפשרויות אחרות. חנות מצויה כאן תהיה 3 קומות ואפשר לקנות בה מרכך כביסה, טלוויזיה וחליפה והכול בדיוק היום במבצע, רק 99.99$ ורק עכשיו
אפילו השגעונות שלהם גדולים. כשיש תקופת וולנטיין (שמתחילה מיד כשמפרקים את תקופת חג המולד והשנה החדשה) אז אפשר למצוא הכול בורוד, מסוכריות ושוקולדים ועד אוסף נגני מוזיקה שמודפסים עליהם לבבות ושמפו מיוחד בריח אהבה.
הערים עצומות. אפשר לנסוע שעה וחצי ועדיין להיות באותה עיר. ממטוס בגובה 10 אלף רגל בקושי אפשר לכסות את כל שדה הראייה של העיר לוס אנג'לס.

2. הארץ הזו כל כך מעורבבת בדם שישראל נראית כמו פס יצור זהה לידה, המשפחה החצי סינית חצי הודית שישבה לאכול לידי בשדה תעופה בפילדלפיה התווכחה על מקום הישיבה עם החיילות שדיברו ביניהן רק ספרדית וכל העובדים בשדה היו שחורים.
מצד שני, הלבנים פה הם באמת לבנים, הם נשארים בדיוק כמו שהיו ולא מתערבבים בכלל עם אף אחד אחר.

3. החלום האמריקאי עובד. כשנכנסים למדינה הזאת באמת מרגישים שכל אחד יכול להצליח בה. שחקני הנבחרות שמסתובבים פה כל הזמן בבגדים סמי ייצוגיים, סטודנטים עם בגדי מכללות ואוניברסיטאות. שכונות עשירות ואזורים יפהיפיים. מהגרים שעלו לגדולה והיום חיים כאן כמו מלכים. את הצד השני של החלום לא רואים וכשנכנסים לפה, גם אם יודעים את האמת לאמיתה, היופי והנוחות מכים בך ומפתים. לחיות את החלום האמריקאי, מסתבר שגם בי מקוננת המחשבה הזאת כשאני לא שמה לב.

4. יש תחום אחד שבכנות אנחנו לעולם לא נצליח להתחרות באמריקאים בו, וחבל. התחבורה. אין מה להשוות בשום צורה את הנוחות וההשקעה כאן בתחבורה העירונית, הבין עירונית, הרכבות, החשמליות, אפילו הטיסות הפנימיות. אומרים שלא בכל מקום זה ככה, אבל בחוויה שלי לפחות, ממש מדהים כמה שקל לי להסתובב כאן ממקום למקום.

בתוכנית להמשך, מעבר מעיסוק במדינה המצחיקה הזו לעיסוק בחינוך המעניין שיש פה. השאלות של המוטיבציה, השינוי ואיך, מעבר לכל הפדגוגיה, יוצרים גם תחושה אחרת אצל התלמידים והמורים הם השאלות שמעסיקות אותי היום.